לא רק להעביר את הזמן

יש פעילויות שאנחנו נוטים לחשוב עליהן כעל דרך נעימה להעביר אחר הצהריים, אבל מבחינת המוח של הילדים מתרחש בהן הרבה יותר.
משחק קופסה הוא לא רק להעביר את הזמן. משחק משפחתי או עשרים דקות של קריאה משותפת יכולים להפוך למרחב שבו הילד מתרגל קשב, זיכרון, שפה, גמישות מחשבתית, פתרון בעיות, ויסות רגשי וגם מיומנויות חברתיות.
וכאשר אחים משתתפים יחד, אנחנו מקבלים הזדמנות מצוינת לחזק גם את הקשר ביניהם.

למה משחקי קופסה וקריאה משותפת חשובים כל כך להתפתחות הילדים? 

היתרון הגדול הוא שלא צריך להפוך את הבית לכיתה ולא להוסיף עוד “משימה התפתחותית” ללוח הזמנים.
דווקא פעילויות טבעיות, מהנות וחזרתיות מאפשרות למוח להתאמן שוב ושוב, בלי שהילד מרגיש שהוא באימון.

משחק קופסה לא רק להעביר את הזמן – הוא חדר כושר קטן למוח

חישבו לרגע מה נדרש מילד במהלך משחק קופסה פשוט. הוא צריך לזכור את הכללים, לעקוב אחרי מה שקורה, לתכנן את הצעד הבא, לעכב תגובה, לחכות לתורו

ולעיתים לשנות אסטרטגיה משום שמישהו אחר עשה מהלך שלא ציפה לו.
בתוך פעילות אחת אנחנו מפעילים שורה של יכולות קוגניטיביות ותפקודים ניהוליים שהילד זקוק להם גם בלמידה ובחיי היום יום.

אבל יש במשחק שכבה נוספת, חשובה לא פחות: השכבה הרגשית. במשחק אי אפשר לשלוט בכל מה שקורה.
לפעמים מפסידים, לפעמים אח מנצח, לפעמים הקלף שרצינו נלקח ולפעמים התוכנית שלנו פשוט לא מצליחה.
עבור המוח המתפתח, אלה רגעי אימון מצוינים בהתמודדות עם תסכול, דחיית סיפוקים וגמישות.

כאן חשוב התפקיד שלנו כהורים. אם בכל פעם שהילד עומד להפסיד אנחנו משנים את החוקים, אנחנו אמנם מונעים תסכול, אבל גם מונעים ממנו הזדמנות להתאמן בהתמודדות איתו.
לעומת זאת, אפשר להישאר לידו ולתת מודל: “גם אני ממש רציתי לנצח והתבאסתי, אבל אני זוכר שבמשחק לפעמים מפסידים ולפעמים מנצחים, והעניין הוא בעיקר ליהנות יחד.
“אז בוא נראה מה נעשה עכשיו”. הילד לא לומד רק מהמילים שלנו; הוא מתבונן בדרך שבה אנחנו מתמודדים בעצמנו עם הפסד, המתנה וטעות.
המודל שאנחנו נותנים לו הוא חלק משמעותי מהלמידה.

ומה קורה כשאחים משחקים יחד?

משחקי קופסה יכולים להיות כלי מצוין גם לחיזוק יחסי אחים, דווקא משום שהם מייצרים במרחב בטוח.
את אותם מצבים שמדליקים מריבות בחיי היום-יום: מי ראשון, מי קיבל יותר, מי ניצח, מי החליט ומי צריך לחכות.

במקום שהמטרה תהיה “שלא יריבו”, אפשר להשתמש במשחק כמרחב אימון. אם אחד האחים חוטף קובייה, למשל, אין צורך מיד להטיף על יחסי אחים.
אפשר לעצור ולכוון: “רצית מאוד לשחק עכשיו. איך אפשר לבקש ממנו את הקובייה בלי לקחת?” אם שניהם רוצים להתחיל ראשונים, אפשר לומר: “יש לנו בעיה.
איך פותרים אותה כך ששניכם תוכלו להמשיך לשחק?” כך אנחנו לא רק מכבים את המריבה הנוכחית, אלא מלמדים את המוח דרכי פעולה אחרות לפעם הבאה.

כדאי גם לבחור מדי פעם משחקים שיתופיים, שבהם בני המשפחה פועלים יחד מול אתגר משותף ולא זה נגד זה.
השילוב בין משחקים תחרותיים לשיתופיים מאפשר לילדים לתרגל גם התמודדות עם ניצחון והפסד וגם שיתוף פעולה, תכנון משותף ועזרה הדדית.

בסופו של דבר, ילדים מפתחים את המוח שלהם לא רק בחוגים, בשיעורים ובפעילויות שאנחנו מגדירים כ”חינוכיות”.
חלק מהלמידה המשמעותית ביותר מתרחשת דווקא סביב השולחן ובספה בסלון, כשאנחנו משחקים, קוראים, צוחקים, מתאכזבים, מחכים לתורנו ומנסים שוב.
ולפעמים, עשרים דקות כאלה ביום הן לא רק זמן איכות הן דרך פשוטה להכניס אל תוך החיים עצמם אימון קוגניטיבי, רגשי וחברתי.
ובאותה הזדמנות גם לבנות עוד קצת את הקשר המשפחתי שאנחנו רוצים שהילדים שלנו ייקחו איתם הלאה. 

אגב גם משחקי כישורי חיים ומשחקי דמיון יכולים לשמש כמשחק לכל דבר בהקשר זה. 

Author: ד"ר קורל שחר

יועצת חינוכית ומשפחתית ומדריכת הורים (לקראת קבלת הדוקטורט מטעם אוני' תל אביב). מומחית קשב, לקויות למידה והפרעות התנהגות. מומחית אימונים מוחיים. ראש תכנית, מרצה, חוקרת ומדריכה פדגוגית, סמינר הקיבוצים. מנחת השתלמויות, משרד החינוך.