יום העצמאות של אלה

היא קמה לבד. התלבשה לבד. צחצחה שיניים לבד. הכינה תיק לבד. הללויה !!

איך זה קרה ? לפני זה שורה על התלאות שהיו:
זה כבר כמה שנים שכל בוקר נראה בדיוק אותו דבר. שנים אגב, זו לא הגזמה.
אתה קם בחדווה, הרבה לפני ההשכמה של הבית, מתארגן על עצמך, שותה קפה, קורא ynet nrg rotter , מספיק מה שמספיק בסידורי הבית, מחכה…מחכה…מחכה…ואז בשעה היעודה (אצלנו זה 06:45) מעיר את הילדים.
זה מתחיל ברוגע שמקדימה לו מדיטציה פנימית. נשיקה קלה, הרמת התריס לחצי התורן, “בוקר טוב” רך, עדין ומלא אופטימיות.
ואז, לאט לאט, האופטימיות נעלמת. לאט… לאט…
הכי מעניין הוא, שאתה מופתע כל בוקר מחדש שלא קורה מה שאמור לקרות.
אתה ממשיך בהעלאת חצי התורן השני של התריס, פתיחת אורות קומפלט, נשיקה מסיבית יותר, הורדה קלה של השמיכה, עיסוי קל בגב. זה לא ממש עוזר.
ואז מגיעות ההכרזות: בהתחלה עדינות: “איזה יום של כיף”. בהמשך היותר רשמיות: “קדימה…אנחנו נאחר….” ובסוף בלית ברירה גם הבטחות של כיף (בוא אני יעשה לך שק קמח…אכין לך שוקו טעים…ואוו היום יש חוג טניס ?!…).
עצירה קטנה: היו תקופות שהיה לנו טריק (אגב מומלץ, החזיק מעמד כמעט שנה): מי שמסים את מטלות ההתארגנות לפני 07:30 עת הנסיעה לגן ולביה”ס, רשאי וזכאי בזמן שנותר (בד”כ דקות ספורות) לקבל קצת טאבלט. זה עבד. ועדיין עובד.
אבל איך צדי צרפתי אומר: זה…זה…זה…ליד.

אז מה קרה השבוע ביום העצמאות של הבת שלי ?
פשוט…ערב לפני כן… היא ישנה אצל חברה. וראתה, את החברה, קמה בבוקר, מתלבשת, מתארגנת, מצחצחת, ומוכנה.
בלי מילים מה שנקרא.

בקיצור חודשים של הסברים, על הצורך, הרצון והחשיבות של להיות מוכנים בזמן, לא הביאו לאופטימיזאציה. הם הביאו קרוב, אבל לא לתובנה פנימית.
אבל… בסופו של יום כל ילד ישתכנע לפעול, רק כשזה יבוא… מבפנים.
וכמובן… צריך לתת הרבה חיזוקים חיוביים כשזה קורה וכו’ וכו’.

אז…קודם כל תודה. לחברה. תודה תודה תודה.
ואחרי זה, עצה: כשהם מגיעים לגיל, תנו להם לישון אצל חברים.
הם רואים, הם לומדים, הם מבינים. וכך לפעמים, חלומות מתגשמים.
למידה חברתית אגב מתרחשת בכל גיל. גם בגיל 16. לומדים מתוך התבוננות….

נ.ב – שלא תחשבו שכמה ימים אחרי זה לא היה שוב פליק פלאק לאחור. אבל אז שוב התייצבות על המזרן. קדימה ואחורה. והעיקר שבפנים, כנראה קרה משהו.

חג עצמאות שמח ילדה שלי.