תוקפנות של ילדים

אחד הדברים המעיקים עלינו ביותר, בשנים האחרונות הוא נושא האלימות של ילדים.
אין אני מתכוונת להיכנס להיבטים השונים אשר הביאו את ילדינו למצב זה. נעשו כבר הרבה מחקרים ונכתבו הרבה
מאוד מאמרים בנושא. במאמר זה אתמקד בהתנהגות היומיומית שלנו, ההורים, המחנכים, אשר משפיעים על
התנהגותו של הילד וכיצד ללמד את הילד להתמודד ללא אלימות ותוקפנות.

מהי תוקפנות של ילדים

אלימות/ תוקפנות בין ילדים היא דבר יום יומי ואף קיומי בהתפתחות הילד מגיל צעיר ביותר.
ילד אשר “חוטף” משחק או חפץ מילד אחר כתוצאה מהשלב האגוצנטרי אשר בו הוא נמצא (2-3 שנים) בודק את מיקומו ההיררכי בחברת הילדים.
שלב התפתחותי זה מוביל אותו לגילוי נוסף, גילוי היכולות שלו להשפיע על גורמים חיצוניים כמו ילדים אחרים ואף מבוגרים אשר סביבו כמו הורים, מחנכים וגורמי חיברות נוספים.
כאשר פעוט בן שנתיים “חוטף” חפץ מילד אחר, אנו יודעים כי זה נורמאלי. (הוא רואה רק את עצמו ואת צרכיו בשלב הזה והוא עדין אינו מסוגל להבין את האחר וצרכיו).
אך אין אנו צריכים לאפשר זאת. עלינו לגשת לילד ולהגיד לו: “תחזיר בבקשה” כמו כן עלינו להציע לילד דרך חלופית לתוקפנות: “אתה יכול לבקש ממנו, או לשחק יחד איתו”. 

מה תפקידנו?

גם אם הוא לא מבין כל מילה במדויק הוא יבין שאין אנו מאפשרים לו לפגוע בילד אחר. הילד יבין שיש מישהו אשר עוזר לו לשמור על זכויותיו ולא משאיר אותו לבד במאבק אשר גדול עליו.
תפקידנו כהורים, גננות.. לשמור על זכויותיו של הילד ולאפשר לו לפתח מנגנון תקשורת חלופי ולא להשתמש בתוקפנות וכוחנות כלפי האחר.
תפקידנו ללמד את הילד כיצד לבקש ולדבר כדי למנוע עימותים כוחניים. דבר זה משול בעיני לנהג אשר יוצא לעקיפה ממסלול ימני למסלול שמאלי מבלי לאותת, דבר אשר גורם לא פעם
לתאונות. עלינו לזכור לאותת לפני העקיפה, כלומר לבקש רשות מהנהג מאחורינו או לידע אותו שאנחנו מתכוונים לעקוף על מנת שהוא יוכל לאפשר לנו להשתלב בתנועה.
צורת תקשורת זו הינה הוגנת ומכבדת את שני הצדדים. אותו הדבר בין ילדים. עלינו לעזור להם וללמדם לתקשר בצורה מקובלת בחברתנו.

ומה קורה בגילאים הבוגרים יותר? 

בגילאים בוגרים יותר, גילאי 4-5 שנים כאשר הילדים כבר זקוקים יותר לחברת ילדים אחרים, קבוצת השווים, וקבוצה זו אף משפיעה על הילד וחשובה לו, הוא יעשה כמעט כל מה שהוא יכול על מנת להיות חלק מהחברה, כלומר להיות מקובל. בשלב זה אנו מתחילים לשמוע גם את הילד אומר: “אני רוצה.. כמו שיש ל..” או ” למה הוא כן ואני לא?” 
החברה הופכת להיות יותר משפיע על הילד והדרך שלו להיות חלק ממנה זה לעשות מה שאחרים עושים או להיות בעל רכוש זהה לאחר.
נושא המקובלות של ילדינו בחברה הוא נושא מאוד אופייני להורות הישראלית ובעיקר לאבות. מושג “החבר” וחשיבות החברים במדינה שלנו הוא כמעט שווה ערך למשפחה.
מחקרים כבר דיברו על הצורך של האדם להיות חלק מחברה ובמיוחד במצבי לחץ. מושג “החבר” הוא דבר די מקודש אצלנו. החברים בצבא הולכים איתנו כמעט כל חיינו.
הצורך בקשר החברתי משפיע על ילדינו. כהורים, חשוב לנו מאוד שהילד שלנו יהיה חלק מהחברה. שיהיה מקובל ולא יהיה פראייר, שלא יהיה חנון ואאוטסיידר. אנו מצפים הרבה פעמים מהילד שלנו להיות חזק, מכיוון שהחזקים שורדי ויותר קל להם בחיים. לדעתנו. אז זהו שזה לא ממש ככה!

הוא הרביץ לי 

כאשר ילד בא לאביו, בוכה: “הוא הרביץ לי” והאב אומר לו: “תרביץ בחזרה” אותו אבא בטוח שכך הוא מלמד את ילדו להסתדר וכך הילד שלא לא יהיה חנון, פראייר, בכיין.
אך הילד אשר לרוב יודע מול מי ומול מה הוא עומד ויודע מה הן יכולותיו עלול לקבל עצה זו בצורה הפוכה. כלומר: אני מבקש מאבא שיעזור לי, שינחם אותי, שישמור עלי והוא שולח אותי חזרה לזירת ההתגוששות. הילד מבין שאבא שלו לא רק שאינו מודע לצרכיו אלא אף מתעלם ממה שהילד אומר לו. אבא שלו לא עוזר לו .
למה הדבר משול? לילד אשר אינו יודע לשחות ואביו מכניסו למים ללא שום אמצעי הגנה. ללא ידיעת שחיה, ללא גלגל הצלה, ללא מצופים.. ומצפה ממנו שיגיע לחוף בכוחות עצמו.
נוסף לכך אותו אב נותן לגיטימציה להרביץ. הילד יגדל ויבין שאפשר לפתור במכות את כל הבעיות. “עובדה, אבא אמר לי להרביץ”.
האב הוא דמות מאוד דומיננטית בחיי הילד ואם הוא אומר הוא בטח יודע. כאשר ילד מקבל אישור מהורה או כל מבוגר אחר להרביץ הוא עלול לצבור ביטחון עצמי מופרז, דבר אשר בהמשך חייו רק ינדה אותו מהחברה, מכיוון שהחברה לא מוכנה שיהיה מישהו שישלוט בה. החברה אמורה להיות קבוצת השווים ולא קבוצה של נשלטים. ככל שהחברה תנדה את הילד. הילד לא יבין מדוע, הרי הוא עשה מה שאבא שלו אמר לו והוא יאבד את הביטחון העצמי שלו עקב הוראות סותרות. (של החברה ושל ההורה).

אז מה עושים עם תוקפנות של ילדים?

כאשר אנו רואים ילד, צעיר, לוקח משחק/ חפץ לילד אחר והילד הנגזל מתקומם, אנו חייבים להתערב ולפשר. אבל איך?

1. לפנות אל הילד הגול ולהגיד לו: “אנחנו לא חוטפים! אתה יכול לבקש ממנו. עכשיו תחזיר לו” אם הילד מסרב להחזיר עלינו לקחת ממנו את החפץ ולהחזירו לילד הנגזל. אין לקחת את החפץ באלימות ובתוקפנות אך גם אין לבקש ממנו מליון פעם. עלינו לעשות מעשה כדי שהילד יבין שאנחנו מתכוונים למה שאנחנו אומרים, ולא רק מדברים.
2. להציע לילד לשחק ביחד, תוך כדי תיווך של מבוגר (לשחק יחד איתם כדי שילמדו לשתף פעולה אחד עם השני.). כאשר אנו רואים ילד בוגרים יותר, אשר כבר מדברים חופשי, מרביצים, חוטפים, מציקים, עלינו לעצור זאת בדיוק כמו עם הילדים הצעירים. אך אנו כבר יכולים לצפות שהם ידעו לשחק ביחד ואנו לא צריכים להיות מעורבים במשחקיהם.
3. כאשר ילד בא ואומר: “הוא הרביץ לי” אך אנחנו לא היינו עדים לכל השתלשלות הדברים, אסור לנו לנהוג כשופטים ולקבוע מי צודק ומי לא. אנו חייבים לגלות אמפטיה כלפי הילד המתלונן ולהגיד: “באמת לא נעים ואף כואב שמרביצים! מדוע הוא הרביץ לך?” הרבה פעמים הילדים באים להגיד לנו רק כדי לשתף אותנו במצבם, לקבל קצת אמפתיה לסבלם וכאבם אך הם אינם זקוקים לעזרתנו. לכן הקשיבו לילד לפני שאתם פועלים. שמעו מה הוא רוצה מכם.
4. במקרים אשר הילד זקוק לעזרה, עלינו להציע לו חלופות למכות. כלומר- אין להגיד לילד: “תרביץ לו חזרה” תנו אלטרנטיבות חלופיות כמו: “תננסה להסתדר איתו. אולי תבקש ממנו להפסיק להרביץ, אולי תשחק יחד איתו, או תמצא לך משהו אחר לשחק/ לעשות, תתרחק ממנו…”. מתן האפשרויות הרחבות החלופיות אנו מאפשרים לילד לבחור את הדרך המתאימה לו למצב בו הוא נמצא ולא דורשים או מצפים ממנו דברים אשר הוא יודע שלא יוכל להתמודד איתם.

זכרו הילד שלכם לא יכול להתמודד עם הילד השני, לכן הוא הגיע אליכם לבקש עזרה. אל תזרקו אותו חזרה למים ללא ידיעת שחיה.

Author: אריאלה זמיר

שמי אריאלה זמיר, אני אמא ל-4 ילדים וסבתא ל-9 נכדים (בינתיים). מזה 40 שנה אני עוסקת בחינוך לגיל הרך. התחלתי את חיי בקיבוץ ולימים עברתי לעיר (הרצליה) ושם פתחתי את הגן שלי "גן יחד". מזה כ-17 שנים אני עוסקת בנוסף לגן בהנחייה ולווי הורים כאשר התמחותי היא בהורות לגיל הרך. אני מגיעה אליכם עם ידע תיאורטי רב ומגוון ועם ידע וניסיון מעשי רב אף יותר. בהנחיות, הליווי וההדרכה אני משלבת את הידע התיאורטי ובעיקר את הניסיון המעשי שלי מהשטח, ונותנת לכם, ההורים, כלים מעשיים להתמודדות יומיומית בנוסף לידע.